שפירא נ' בנק מרכנתיל דיסדקונט בע"מ - סניף 6992 כפ"ס

החלטה

לפניי בקשה להארכת מועד הגשת ערעור לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן – החוק). החלטתי לדחות את הבקשה, ואלה נימוקיי:

ביום 21.2.2012 נשלחה למבקש הודעה בדבר הגבלת חשבון מס' 58233352 (להלן – החשבון) בבנק המשיב (להלן גם – הבנק), החל ביום 9.3.2012. זאת לאחר שבין התאריכים 21.7.2011 – 21.2.2012 סורבו עשרה שיקים בחשבון בהעדר כיסוי מתאים.

הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 21.3.2012. באותו שלב התעצמה רשימת ההגבלה לכדי 16 שיקים שסורבו על ידי הבנק מסיבת א.כ.מ.. המבקש לא הצהיר דבר בנוגע למועד בו הומצאה לו הודעת ההגבלה. הוא טוען כי התקשר עם ב"כ לשם הגשת הערעור וייצוגו לפני בית המשפט ביום 8.3.2012 (בבקשה נרשם שהיה זה ביום 8.2.2012, אך נוכח תוכנו של ייפוי הכוח המצורף ברור שמדובר בטעות), אך עקב עומס עבודה רב במשרדו של עורך הדין לא הוגש הערעור במועד. המבקש טוען כי גבוהים סיכויי ערעורו, ואם לא תתקבל בקשתו להארכת מועד ייגרמו לו הפסדים ונזקים.

הבנק מתנגד לבקשה. בתגובת הבנק נטען כי הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר המועד האחרון להגשת הערעור, כאשר לא הייתה כל מניעה להגישה בתוך המועד, אך בבקשה ובתצהיר שצורף לה לא צוינה כל סיבה למחדל זה. עוד טוען הבנק כי המבקש אינו מכחיש שקיבל את הודעת ההגבלה בסמוך למועד בו נשלחה, ומכאן שעמד לרשותו פרק זמן רב להגיש את הערעור. עוד טוען הבנק כי מתצהיר המבקש עולה כי שהערעור לא הוגש במועד עקב עומס עבודה במשרד עורך דינו, אך עורך הדין לא הגיש תצהיר.

הבנק טוען כי סיכויי הערעור אינם גבוהים ומפרט בתגובתו מדוע.

תקנה 5 לתקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין), התשמ"ב-1981 (להלן – תקנות השיקים) קובעת כי בקשה לפי סעיף 10 לחוק תוגש תוך עשרים ימים מיום ההמצאה של הודעת ההגבלה. נקודת המוצא אפוא לדיון היא שהמבקש ידע על הגבלת החשבון בסמוך מאוד למשלוח ההודעה על ידי הבנק.

תקנות השיקים אינן מסדירות את האופן בו יש לנהוג בבקשות להארכת מועד. בהתחשב, בין היתר, בתקנה 2(ב) לתקנות השיקים הקובעת כי בכל ענין הנוגע לבקשה שלא נזכר בתקנות השיקים יחול פרק כ' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, פשוט בעיניי כי המבחן הכללי שנקבע בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, כפי שפורש בפסיקת בתי המשפט, יפה גם לענייננו. לפיכך, יאריך בית המשפט את המועד הקבוע בתקנה 5 לתקנות השיקים מנימוקים מיוחדים שיירשמו, ובהפעילו את שיקול הדעת הנתון לו בעניין זה יברר בית המשפט, בין היתר, את הסיבה לעיכוב, משך האיחור, מהות ההליך, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך בו מתבקשת הארכת המועד [בע"מ 2205/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, טרם פורסם (2009)].

אמנם האיחור במקרה זה אינו רב, אולם ברי כי בקשה להארכת מועד יש להגיש, ככל הניתן, טרם חלוף המועד האחרון להגשת הערעור. המבקש מצהיר כי התקשר עם בא כוחו עוד ביום 8.3.2012, אך לא הוצגה בבקשה או בתצהיר הנלווה לה כל סיבה שיכולה להצדיק הגשת הבקשה (להבדיל מהגשת הערעור) כמעט שבועיים לאחר מכן, ובכל מקרה לאחר המועד הקבוע בחוק.

אכן, הסיבה שסיפק המבקש לאיחור אינה יכולה לעמוד. מקובל לומר כי "טעם מיוחד" מתקיים כאשר העיכוב נגרם כתוצאה מאירוע חיצוני להתנהלות הצדדים, ולא עקב התנהלותו של בעל דין או בא-כוחו [רע"א 10436/07 ציון נ' בנק הפועלים בע"מ, לא פורסם (2008); בש"א 6402/96 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי ואח', פ"ד נ(3) 209 (1996)]. במקרה דנן הסיבה היחידה לאיחור נעוצה בהתנהלות עורך הדין.

למרות האמור לעיל נוטה הייתי לקבל את הבקשה לוּ הייתי רואה סיכוי ממשי לערעור. דא עקא, שעיון בכתב הערעור ובמסמכים אשר צורפו לו מלמד כי סיכויי הערעור לכאורה אינם טובים. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, קלוש בעיני הסיכוי שבית המשפט יקבל את הטענה כי במקרה דנן נוצר "נוהג" של מתן אשראי מצד הבנק, המבוסס על התנהגותו במקרים קודמים, אשר יצר חובה משפטית או הנחה סבירה אצל הלקוח בדבר קיומה של חובה משפטית כאמור, שהבנק יכבד כל שיק שנמשך בחריגה ממסגרת האשראי המאושרת.

די אם אזכיר בהקשר זה את ההתראה ששלח הבנק למבקש ביום 16.1.2012 (נספח ב' לכתב הערעור), כמו גם העובדה שמחודש יולי 2011 סירב הבנק לפרוע שיקים שנמשכו על החשבון מעבר ליתרת האשראי המאושרת, באמצעותם העמיד הבנק את המבקש על כך שאין הוא מקבל את מנהגו של המבקש למשוך שיקים בחשבון מעל מסגרת האשראי המאושרת ולהפקיד את סכומם לאחר מועד החיוב. בכל מקרה, הטענה לפיה בנק אינו רשאי להפסיק להקצות ללקוח מסגרות אשראי זמניות היא טענה הנטענת חדשות לבקרים על ידי לקוחות בערעורים לפי חוק שיקים ללא כיסוי, אך בתי המשפט אינם נוטים לקבלה [רע"א 10683/07 מטאניס מיכאל חב' לבניין ועב' אבן בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, לא פורסם (2007); ע"א (ת"א) 4300/98 מ.צ.י.ג.ה. בנין והשקעות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, לא פורסם (1998)].

עוד יצוין כי המבקש טוען, ביחס לשיקים שסורבו בחודש פברואר 2012, כי פנה לבנק בבקשה לאשר לו מסגרות אשראי זמניות, והבנק סירב להיענות לבקשתו. אם אמנם כך אירע (הבנק מכחיש את הטענה), מלמד הדבר על מודעותו המלאה של המבקש לכך שאין הבנק חייב לאשר לו חריגות ממסגרת האשראי.

סיכום

דינה של הבקשה להארכת מועד להידחות. המבקש יישא בהוצאות הבנק בסך 1,000 ₪. הפיקדון יחולט לטובת הבנק על חשבון ההוצאות.

ניתנה היום, ו' ניסן תשע"ב, 29 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: